זהות
אני לא בטוח אם מה שאני כותב הוא לא מובן מאליו לרבים. יכול להיות שהשיח בישראל השתנה בשנים האחרונות מבלי שהייתי מודע לכך. יכול להיות שפספסתי נתח ממנו גם לפני.
אני רוצה לכתוב כמה מחשבות על זהות.
זהות היא מושג מאוד בסיסי בנרטיב הישראלי, בהבנה העצמית הישראלית. יותר משמעותי מבחברות אחרות שאני מכיר. יש לשיח על זהויות מקום נכבד בישראל. לכן הפתיע אותי כשגיליתי שיש חלק מאוד משמעותי מהזהות שלי, הקשורה קשר ישיר לחיים בישראל ולזהות הישראלית שלי, שהתעלמתי ממנו במשך 14 שנים בירושלים. אני מרגיש שאולי אני לא לבד.
הרעיון של כור היתוך הוא רעיון שכולם מודעים אליו. כולם יודעים שהמהגרים לישראל, כל קבוצת מהגרים, נאלצה להפתר מחלק מהתרבות שלה, חלק מהזהות שלה, כדי להשתלב בחברה הישראלית. יש קבוצות להן התהליך הזה זכור בדיעבד ככואב יותר וכאלה שמרגישות שעברו אותו יותר בקלות. נדמה לי שהתחושה הכללית היא שהתרבות ה׳מזרחית׳ וזו האתיופית דוכאו הכי הרבה, והרוסים נשארו רוסים.
מה שהפתיע אותי הוא התחושה שהתעוררה בי לאחרונה: שהיהודים מאירופה, ה׳אשכנזים׳, אלה שבתחושה הקולקטיבית הישראלית מחזיקים במונופול על התרבות הישראלית הכללית, עברו את אותו התהליך של השלת זהות כמו המזרחים, רק שעל פניו נראה שאנחנו מודעים לתהליך הזה הרבה פחות.
אני יהודי גרמני. נכון, אני גם ישראלי מאוד. וגם קצת אירופאי, באופן כללי. אבל התרבות לתוכה נולדתי היא התרבות של יהודי גרמניה. חלק מעם היידיש. אין בין התרבות היהודית הזו לבין תרבויות יהודיות אחרות הרבה. הקשר בין התרבות הגרמנית הכללית לבין זו היהודית-גרמנית הדוק הרבה יותר מזה בין התרבות היהודית-מרוקאים לבינה. הדת, נכון. אבל מעבר לזה? לא הרבה. ובהתחשב ברמת המחוייבות שלי לדת ככזו, הקשר הזה שולי, בדומה אולי לקשר בין נוצרי מאמסטרדם לנוצרי מריו דה ז׳נרו.
התרבות הזו, כך נראה לי, עברה בישראל את אותו התהליך שעברו התרבויות ה׳מזרחיות׳. כמו שנמנע מעירקים לדבר ערבית ביניהם [כי זו שפת האויב], כך נמנע מהאירופאים לדבר יידיש [כי זו שפת הקורבנות]. כמו שהמוסיקה הערבית השפיעה על מוסיקות ישראליות, כך גם הכליזמר. אבל תחפשו מוסיקאים יהודיים בישראל שניגנו עבד אל ווהאב או מיין שטייטלע בעלץ או פיתחו וחידשו במסגרת הסגנונות הללו במשך השנים? לפחות מצד הכליזמרים בקושי יש.
בשיחה עם חברה פה בבואנוס איירס נזכרתי באנקדוטה ששמעתי מתישהו מפי מישהו: כשרבין ושרון בתור אנשי צבא צעירים היו מגיעים לדבר עם הפוליטיקאים, אנשים שהעברית לא הייתה שפת אמם, אנשים שכשהיו צריכים להביע משהו בדיוק מירבי, היו עוברים ליידיש, הם היא אומרים ״אנחנו הולכים לדבר עם היהודים״.
וכך, באופן כללי, הציונות [או החלק השולט בה] בתחילת דרכה הייתה הרבה יותר ברורה בנוגע ליחסה ליהדות ממה שהיא היום: היהדות הייתה משהו שיש להתגבר עליו, כדי להשאיר מאחור את היהודי החלש והפסיבי, האינטלקטואל מהשטייטל, הכפוף והמתנצל והמגוכח [ואח״כ גם: הצאן לטבח], ולהפוך לעבריים/ישראליים, עם לוחם ועובד אדמה, זקוף קומה וגאה. לא מדובר רק בתהליך של חילון, אלא בהשלה של תרבות שלמה. מדובר בנסיון למחוק 2000 שנות היסטוריה כדי להצדיק קיום לאומי - לא רק ההיסטוריה של המקום הפיסי בו נבנה הבית הלאומי, אלא גם זו של האנשים שהקימו אותו. זהו תהליך מבורך בחלקו, בעיניי, והרסני בחלקו האחר.
אני לא יודע איך התהילך הזה עבד, מה היו יחסי הכח ובין מי לבין מי הם התקיימו. אני לא יודע אם הוא היה דומה לתהילכים שעברו עדות אחרות בישראל או מהותית שונה מהם. אבל אני רואה את הפער בין תרבות היידיש של מי שהיו העם שלי לפני כמה דורות, לבין שלי בתור ישראלי יליד גרמניה, בתור אשכנזי חילוני בירושלים, בתור מוסיקאי עם השכלה קלאסית ועממית שקיבלתי בין השאר בישראל. הפער הזה לא מרגיש לי פער בין-דורי טבעי.
אחרי שנים של מאבק מודע ולא-מודע, של קושי להבין חלקים ממני ואת מה שחויתי והרגשתי אחרי ההגירה לישראל ואחרי ההגירה ממנה, אבד לי הצורך להאשים, להתקרבן או לכעוס. אבל אני מרגיש שבשבילי אישית הגיע הזמן להישיר מבט כדי להקדיש תשומת לב לחלק מהזהות שלי שזמן רב לא זכה להכרה שלי עצמי. אני רוצה להכיר את התרבות שבגלל השואה ובגלל הציונות ף להבדיל, נמנעה ממני, התרבות של סבא וסבתא שלי, המוסיקה שיש לי באצבעות למרות הכל והשפה שנשמעת לי מוכרת וביתית, אפילו שקשה לי להרכיב בה אפילו משפט אחד.
